הפעם, רק הצד שלי:

את ההריון עם יונתן עברתי בגרמניה.
היחס להריון שונה לגמרי מכל מה שהכרתי מישראל- כמה שפחות בדיקות, כמה שפחות הלחצות וכמה שפחות התערבויות.
התאים לי בול.
ההריון עבר בנחת, בלי תופעות לוואי (אם מוציאים את התיאבון הבריא= המוגזם מהמשוואה).
לפני שחזרתי ללדת בארץ, רופא הנשים המדהים שלי, שליווה אותי לאורך כל ההריון בברלין,'הזהיר' אותי מהבהלה בישראל לילד המושלם והיציאה מפרופורציות וביקש שלא יצליחו להדאיג אותי שם על כלום.
הגעתי בסוף חודש שמיני- ישר לזרועות החרדה.
פתאום התברר שיש סיכוי גבוה שהעובר עם תסמונת דאון והרופא שלח אותי בדחיפות לבדיקת מי שפיר.
אחרי יום של בכי, נתי ואני החלטנו לא לעשות את הבדיקה. כבר התינוק שלנו עוד רגע בחוץ וגם ככה אף אחד לא הבטיח לנו שום דבר כשהחלטנו להכנס להריון (כמובן שאם כל זה היה בשלב אחר בהריון, ולא רגע לפני לידה, זה היה אחרת)

שבוע 42 ושום דבר לא קורה. מרגישה אותו כל יום זז באיטיות ובחוסר מקום בתוך הבטן אבל לא עושה שום סימן של רוצה החוצה.

ניסינו לזרז בכל דרך טבעית שקיימת. ב כ ל דרך. הכל.

דיקור. ספורט. שחייה. סקס. עלי פטל ושאר עשבים ועד דברים שאחסוך מכם- וכלום. כלום.

כשהגענו בסוף השבוע הזה לבית חולים כבר דחקו בנו להתחיל זירוז.

התחלנו: סטיריפינג. בלון. טבליית פרוסטגלנדין.

התחילו צירים. טובים. כואבים. סדירים.

הדולה המדהימה שלנו הגיעה ואז- בדיקה.

אין פתיחה. צוואר סגור וארוך.

לא מתייאשת. הצירים ממשיכים אבל משהו לא מתקדם.

פיטוצין.

כבר 12 שעות עברו איכשהו. הזמן זז אבל כל המסביב- כאילו עוצר.

נתי מחבק ומלטף ולוחש חיזוקים.

אפידורל, אני רוצה לישון.

כמעט ועוצמת עיניים- ציפצופים חזקים, התינוק במצוקה.

הדולה אומרת לי לנשום עמוק. בכל פעם שאני נושמת עמוק הדופק של התינוק חוזר להיות תקין.

כולם אומרים לי כל הזמן לנשום עמוק אבל כבר כואב לי לנשום. שמישהו יעצור את הסיוט הזה.

24 שעות עוברות. אנחנו מותשים, כולנו.

רופא חדש מתחיל משמרת ומזדעזע מהנתונים: העובר במצוקה כבר שעות ואני כבר לא יכולה לעזור לו.

חדר ניתוח. אורות לבנים. נשיקה מנתי על המצח.

כואב לי ואני רק רוצה לישון.

מקרבים אלי תינוק ישר לתוך הפרצוף ואני מנשקת אותו ואז ישר לוקחים.

פתאום יש המולה בחדר ועוד ועוד אנשים נכנסים ואני צועקת למה לא סוגרים אותי. תסגרו אותי.

אז הרופא צועק בחזרה- תרדימו אותה.

מרדימים אותי וממשיכים לניתוח בבטן כי הכל הסתבך


אני מתעוררת בחדר עם טפט פרחוני על הקיר. טפט כל כך מכוער.

וכואב לי נורא. כואב.

אני שואלת מה קרה ואיפה אני ונרדמת.

ושוב מתעוררת, שוב שואלת, שוב כואב. נרדמת.


אחרי שעות מעלים אותי למחלקה.

נתי מביא לי לראות את התינוק היפה ביותר בעולם ואני מסתכלת עליו אבל לא יכולה לגעת בו מרוב כאב והעיניים שלי נעצמות.

אני לא מצליחה לפתוח את העיניים.

אחינעם ואבא מגיעים, אני רואה אותם ומנסה לדבר איתם והעיניים לא נפתחות.

שמישהו יציל אותי, שמישהו ישים לב שאני מתרחקת רחוק רחוק למקום מפחיד.

נתי שם לב וצועק שמישהו יבוא.

הם באים.

שכחו לתת לי שתי מנות דם אחרי שאיבדתי כמויות ממנו בניתוח.

הדם שהביאו לי סופסוף מחזיר אותי לאט לאט לחיים. הגוף החלש כל כך מתחיל להגיב לי.

הכל כל כך כואב. עוד משכך כאבים. ועוד אחד. תנו לי עוד מזה, אני זקוקה לזה.


שלושה ימים אחרי הלידה, בהם נתי מאכיל ומטפל ביונתן, התינוק הכי יפה בעולם, הוא מציע בעדינות שאנסה להניק אותו.

אני לא רוצה שהוא יתקרב אלי לבטן, אני מסבירה. הוא לא, נתי מרגיע ומחזיק את יונתן לצד הגוף השלי.

בדיוק נכנסות סיבוב אחיות. זה לא יצליח, אחת אומרת בגסות, מאוחר מדי. כבר שלושה ימים שאכל תחליף, אין לך חלב.

יונתן, כמו יונתן, שומע את זה וישר מתמקם ומתחיל לינוק.

כואב לי יותר מה שהיא אמרה מאשר ההנקה. אני גאה בו, בילד שלי. גאה בנתי. גאה בי.


שלושה חודשים עוברים עד שמצליחה להרים אותו לגמרי לבד בלי כאבים.

שלושה חודשים עד שמרגישה שמשהו שם מתחיל להחלים.

שלושה חודשים עד שמרגישה שהתינוק הזה, ששוכב לו בשקט במרכז הסלון, הוא חלק מהחיים שלי. 

לקח לי זמן.


יונתן בן שלוש היום.

נתי אבא (מדהים) בן שלוש.

אני אמא בת שלוש.

אין לי תובנות מדהימות על אמהות ואין לי שום אג'נדה כזו או אחרת. 

כמו כל ההורים אני רק רוצה לראות את הילד שלי מחייך, מתפתח וגדל בשמחה.

מכל החוויה הזו שעברתי ועוברת אני מאחלת לעצמי להמשיך לאהוב אותי. להפסיק את השיפוטיות המתמדת כלפי עצמי, להפסיק עם המצפון הזה שהולך איתי לכל מקום.

לקבל את עצמי ואת גבולות היכולת שלי- זו אני וזה הכי טוב שאני יכולה.


תודה לך, יונתן, שבאת אליי. שבחרת בי. שהפכת אותי לאמא.

אתה גורם לי לצחוק. לבכות. לשמוח. להתעצבן. לחייך. לאבד את השפיות ועוד הרבה דברים.

אוהבת אותך מאוד


תמונות מהאלבום המשפחתי:

סיפור לידה קיסרית ניתוח קיסרי תינוק ילד הנקה בלוג הצד שלה בורנשטיין דרור שדה אחינעם לוי חנות טירת צבי קיבוץ

בזמן שאני בניתוח (זה שאחרי הקיסרי), נתי ואמא שלי מותשים.

סיפור לידה קיסרית ניתוח קיסרי תינוק ילד הנקה בלוג הצד שלה בורנשטיין דרור שדה אחינעם לוי חנות טירת צבי קיבוץ

בבית. עושים הכרות עם התינוק שהצטרף פתאום לחיים שלנו

סיפור לידה קיסרית ניתוח קיסרי תינוק ילד הנקה בלוג הצד שלה בורנשטיין דרור שדה אחינעם לוי חנות טירת צבי קיבוץ

מטיילים בשדות שליד הקיבוץ

סיפור לידה קיסרית ניתוח קיסרי תינוק ילד הנקה בלוג הצד שלה בורנשטיין דרור שדה אחינעם לוי חנות טירת צבי קיבוץ

הילד שלנו כבר ממש גדול

סיפור לידה קיסרית ניתוח קיסרי תינוק ילד הנקה בלוג הצד שלה בורנשטיין דרור שדה אחינעם לוי חנות טירת צבי קיבוץ

ותמונה משפחתית אחת של כוווולנו


 נעים לי לשתף אתכם, מוזמנים גם לשתף על התחושות, סיפורים מהלידה וההורות ועל כל דבר שעולה..

שיהיה שבוע שמח.