ביום שישי, אחרי אזכרה לסבא צבי האהוב, עלינו על האוטו לנסיעה דרומה.
כשעלינו על כביש 4 ראינו בוויז שאנחנו עוברים ליד הפארק הלאומי והחלטנו לעצור רגע לקפה ונשימה.


פתאום זכרונות התחילו לעלות וללחוש לי דברים בתוך האוזן. 

מתחננים שלא אתחמק שוב מלהרגיש.
״בואי נלך לראות את הרחוב״ נתי התעקש ואני לא מצאתי סיבה מספיק טובה לסרב רק אמרתי לו שבבקשה שזה יהיה קצר, 

זה לא יעשה לי טוב.
נתי הסביר בעדינות שזה משמעותי, שיש אפשרות לעשות חיבור במקום המנותק הזה.


לפני שבע שנים עברנו לדירה ברמת גן אחרי סיטואציה סבוכה שנכנסו אליה.
איכשהו מצאנו את עצמנו שם.
אפשר לומר בכנות: היינו חסרי כל, כועסים ובעיקר- כואבים ועצובים.
הדירה, ברחוב מוזנח על גבול בני ברק, הייתה לנו אור וחושך לסירוגין בשנה כל כך קשה.
הרגשתי קורבן של נסיבות במשך חודשים רבים.


אנחנו חונים את האוטו בכניסה לבניין והכל מציף אותי.
אני רואה ילדה, בת 23 הולכת וחוזרת הולכת וחוזרת ושוב ושוב בשביל הצר.
רצה מעבודה לעבודה ובוכה ובוכה ובוכה.


אני רואה אותה ואני נזכרת- מתחת לדמעות, עמוק בפנים: היא ידעה. ידעה שיגיעו ימים טובים מאלה.
אני רואה אותה והנה יש לי הזדמנות לדבר איתה.
להראות לה.
יונתן במושב מאחור מסתכל גם הוא על השביל ולא מוריד את העיניים כאילו גם הוא מנהל איתה שיחה.
מעדכן אותה בכל הטוב שידעה לעשות לעצמה.
אני מרגישה שכל דמעה שיורדת כרגע מעיני היא דמעת-תיקון. דמעת- תודה.
אני מרגישה איך הפצעים נסגרים, מתאחים.
אני מרגישה בעוצמה את הכוח בבחירה, את הכוח בלסמוך על עצמי כמקור. על עצמנו. 

זה כל כך פשוט- וכל כך מסובך.
לבחור לשנות. לצמוח. לגדול.

נתי ואני בחרנו דרך ללכת עליה ואנחנו לא מרפים.
משקים, מעשבים, עודרים וממשיכים. כל הזמן ממשיכים בנתיב-הלב שלנו.
הוא לא חמקמק, הוא מאוד בהיר הנתיב הזה.
אנחנו ממשיכים בנסיעה דרומה ואני מרגישה מותשת אחרי עבודה לריפוי עוד נקודה בלב. 

מותשת, מאושרת ומלאת הודיה.

שיהיה לכולנו שבוע טוב. שבוע של אור ושל בחירות טובות ומשמחות!

דרור