עם חיוך על הפנים, וחום- בעיקר בלב- ממליצות לכם על דברים שהפכו לנו את הימים הקרים האלה להרבה יותר נעימים:
הצד שלה:
להכפיל את כמות הקפאין ליום-
סתם ככה, כי בא לי והקור מחייב עוד כוס קפה חמה. ועוד אחת.
וגם יצאתי לקנות עוד מלא ירוק הביתה: סוקולנטים, תות שדה לגינה ועוד תבלינים. השילוב של הירוק בבית, עם האפור שבחוץ מחמם לי את הלב.
לתכנן את חופשת הקיץ-
בשיא הקור, אני מסתכלת קדימה לעבר הקיץ ומתכננת את הטיולים המשפחתיים שלנו. אלו הנקודות אור שלי.
בנתיים בתוכנית- גיחה לביקור מולדת בברלין ;) וסופשבוע בקמפינג מבודד בצפון הארץ.
בתוכניות לברלין: קצת שופינג (ה-"קצת" זה בשביל נתי, שלא יבטל לי את התוכניות), סיבוב בעיר וביקור חברים.
לקמפינג: שבירת השיאים של עצמי לאוכל הכי טוב בשטח וגיבוש משפחתי.
ספר טוב-
החורף הוא זמן טוב בשבילי לחזור לספר אהוב ולקרוא אותו בפעם המליון.
"כימים אחדים" של מאיר שלו הוא הספר הכי טוב שיש בעיני, יש בו הכל- דמעה וצחוק ומלא מלא דיוקים.
כל כולו הנאה אחת גדולה.
קליפ כיפי במיוחד-
בלי הסברים, כי זה פשוט ביצוע נפלא. אז פשוט תעשו פליי>>
הצד שלה:
העוגה המושלמת-
לא, לא חס וחלילה לאפות, אלא לנסוע לבית קפה המעולה- "מקלות וניל" שבעפולה ולהזמין פאי אישי עם קרם פטיסייר ותותים.
שלמות. נחמה. אושר
סרט למתחת לפוך-
"לרכב על הלוויתן", הסרט האהוב עלי, אפילו שהוא לא קומדיה רומנטית, יצא ב2002 זכה במלא פרסים- כי הוא באמת מצויין!
העלילה אנושית וסוחפת והצילומים מרהיבים ממליצה הכי.
המשקה שלי-
מאז ששרון גור מהבלוג "Pasta every day" (וגם הצלמת המוכשרת של המוצרים שלנו) העלתה פוסט על השוקולטה האיטלקית- רשמית החורף שלי נהיה טוב יותר. אתם חייבים לנסות גם..
//והפעם- האומץ שלנו//
עדית הלוי, מהבלוג "מזל תאומים" פנתה אלי (-דרור) והזמינה אותי להשתתף בפרוייקט בו 22 נשים מקבלות בהגרלה אות אחת וצריכות למצוא מילה באות הזו ולהציג את האסוציאציה שעולה לה באיזו דרך שתבחר.
קיבלתי את האות א' ולא היה לי ספק מה אני בוחרת לעשות. אני בוחרת להתמודד, בעיקר עם עצמי, עם אחד הקשיים הגדולים שלי מאז הלידה של יונתן.
נתי שאל אותי למה אני עושה את זה, למה אני בוחרת לפרסם את זה. ישר עניתי לו, שאם הייתי רואה פוסט כזה לאחר הלידה, היו נחסכות המון דמעות, שנבעו בעיקר מתחושת הלבד- רק לי זה קרה. הייתי בטוחה שלכולן הבטן חזרה להיות מתוחה ומושלמת.
המשקל שעליתי בלידה (23 קילו!!) יורד, אבל הבטן לא חוזרת לעצמה.
הצלקת מהניתוח מחייכת אלי מלמטה וכבר כלום לא מוכר.
מאז פרסום הפוסט, אני לא מפסיקה לקבל תגובות מנשים שמאושרות לדעת שהן לא לבד- ויודעת שעשיתי את הדבר הנכון.
תודה לכל מי שכתבה לי, חיממתן את ליבי, באמת.
והנה הפוסט למי שפיספסה:
א- אומץ.
אחרי הלידה של יונתן הרבה השתנה.
אני צריכה אומץ לעמוד מול עצמי, מול המראה:
להסתכל על הבטן שהתעוותה והתמלאה סימני מתיחה
ולא לזהות את עצמי- אבל לגלות אחת חדשה.
אוזרת אומץ לקבל.
להשלים.
לאהוב.
הפוסט הזה של דרור, הציף אצלי את כל השינויים שמגיעים עם האמהות (-אחינעם) את החשיבות הענקית לקבל את עצמנו כמו שאנחנו. בלי בערך. בלי אבל. פשוט לקבל.
במסגרת לימודי הדולה פוסט פארטום (ליווי ותמיכה לאחר לידה), שלמדתי לפני כשנתיים, הבנתי שהקושי הכי גדול לאחר הלידה זה הבדידות והתחושה ש"רק לי זה קורה". בכל תחום שהוא- חיצוני ופנימי, פיזי או נפשי.
מבחינתי צריך ל"הוציא מהארון" את התחושות, דווקא הפחות-פשוטות שאנחנו עוברות, אפילו רק בשביל להקל על האחרות.
סופשבוע חם ונעים (לפחות בלב).
אוהבות!